<h1>ספר השולחן הלכ' ק"ש שער שני</h1>
<h2>דף יג.</h2>
היה קורא ופגע באחרים או פגעו בו, אם היה בין פרק לפרק פוסק ומתחיל ושואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו ומי שהוא גדול ממנו בחכמה ומשיב שלום לכל אדם שנתן לו שלום: היה קורא באמצע הברכה או באמצע הפרק אינו פוסק ומתחיל לשאול אלא למי שמתירא ממנו כגון מלך או אנס וכיוצא בהם, אבל מי שהוא חייב בכבודו אין מתחילין לשאול בשלומו, אבל אם נתן לו שלום פוסק ומשיב לו שלום. ואביו או רבו כתב רבנו שלמה שדינן כמי שחייב בכבודו לדבר זה על דרך שבארנו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל הגאונים ז"ל אמרו דאביו ואמו זהו מפני היראה שהרי הוא מצווה ביראתם, באביו כתיב איש אמו ואביו תראו, וכתיב מפני שיבה תקום ויראת, ונתן מורא רבך כמורא שמים, וכן דעת רבנו הרשב"א נ"ר. ותדע שאלו בא לומר כאן מפני היראה סכנת נפש בלבד, אינו צריך לומר כאן ששואל ומפסיק לו, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש.
ואלו הן הפרקים, בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמע, בין והיה אם שמע לויאמר, אבל בין ויאמר לאמת ויציב הרי הוא כאמצע הפרק ואינו מפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד על דרך שבארנו. ירושלמי עד כדון באמצע הפרשה ואפילו באמצע הפסוק, ר' ירמיה מרמז, ר' יונה משתעי, ר' הונא בשם רב יוסף ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם. ולקדיש ולברכו ולקדושה אפילו באמצע הפסוק פוסק, דלא גרע משואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ובמודים די שישחה בלבד, שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית הויא לה הפסקה גדולה. אבל בתפלה אין מפסיקין כלל. ומיהו אפילו בתפלה שוחה למודים. אבל אינו אומר בפיו כלום. וכי אמרינן דשוחה, דווקא באמצע ברכה, אבל בסוף ברכה לא, דמיחזי ככורע בשביל הברכה. ורבינו תם היה רגיל להמתין [על] שליח צבור בעושה פלא קודם גאל ישראל, לענות קדושה או קדיש.
ת"ר ק"ש ככתבה דברי ר"מ וחכ"א בכל לשון, מ"ט דר' אמר קרא והיו בהוייתן יהו, ורבנן מאי טעמייהו דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע. אבל והיו שלא יקרא למפרע הוא דאתא. וקיימא לן כרבנן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דסתם לן תנא דמתניתין כותייהו דתנן אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון וכו'. וקיימא לן דסתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין. והא דקתני תפלה בכל לשון, הני מילי בצבור, אבל ביחיד לא. כך כתב הרב אלפס בברכות. קורא אדם את שמע בכל לשון שהוא מכירה, שנאמר שמע, בכל לשון שאתה שומע.
<h2>דף יג:</h2>
ת"ר שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד עד כאן צריך כונת הלב דברי רבי מאיר, אמר רבא הלכה כרבי מאיר. תימה דגבי עמידה אמרו עד לבבך בעמידה, אלמא עד על לבבך צריך כונה, ובפועלים אמרינן דבפרק ראשון צריך להיות בטלים ממלאכתם וקורין אלמא רק פרק ראשון בעי כונה, ואמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז באצבעותיו ואמרינן עלה בפ"ק דיומא דוקא בפרק ראשון. תירץ הרב רבינו יצחק ן' גיאת ז"ל וזה לשונו: הלכה כרבי מאיר בסתם או יושב או עומד או מוטה, שדעתו מיושבת עליו. אבל מהלך שאין דעתו מיושבת עליו בלבד צריך לעמוד כדי שתתיישב דעתו עליו. ובעוסק במלאכה צריך ליבטל ממנה עד שיקרא פרק ראשון, ואחר כך יחזור למלאכתו. דכיון שעוסק במלאכתו, אם אין אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה עליו. הילכך בטל ממלאכתו עד סוף פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו. נמצא היושב והעומד, כיון שאין עוסק בכלום ודעתו מיושבת עליו ואימת המצוה עליו, דיו לכוין בפסוק ראשון ותו לא. והמהלך, כיון שאין מלאכתו בידיו להתעסק בה, דיו לעמוד ליישב דעת עד על לבבך. אבל המתעסק במלאכה כיון שהוא טרוד במה שלפניו צריך להתישב ולבטל עד סוף פרק ראשון. ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי ואסור בפרק ראשון.
ת"ר שמע ישראל י"י אלקנו י"י אחד, עד כאן צריך כונת הלב דברי רבי מאיר, אמר רבא הלכה כרבי מאיר, ואמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן מכאן ואילך לא תצערן, פירוש אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון. לפיכך הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון, שהוא שמע ישראל י"י אלקנו י"י אחד לא יצא ידי חובתו. והשאר אע"פ שלא כיון לבו יצא, ואפילו היה קורא בתורה כדרכו או שהיה מגיה את הפרשיות האלו בזמן קריאת שמע אם כיון לבו בפסוק ראשון אע"פ שלא כיון לבו בשאר הדברים יצא ידי חובתו, וכן כתב הרב משה בר' מימון ז"ל: נמצאת אתה אומר אפילו בדיעבד צריך כונה בפסוק ראשון. וכונה זו לא סוף דבר לצאת ידי חובה, שכבר פסקו הגאונים ז"ל בכל מצות אין צריכות כונה, אלא כונת הענין בלב אנו אומרין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב, וכמו שצריך לכוון ברכה ראשונה של תפלה. והטעם לזה שבשאר מצוות שהן מצוות עשייה כל שעשה מצותו אע"פ שלא נתכוון לה הרי קיים מצות עשייתו אלא שאין זה מן המובחר, אבל אלו שהן קבלת מלכות או סדור שבחים אינו בדין שיהא לבו פונה לדברים אחרים. לפיכך צריך כוונת הלב. כן פירש הרב רבינו רשב"א נ"ר: ת"ר ק"ש ככתבה דברי רב כתב ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל לענין מי שאינו מבין בלשון הקודש, שאם אפשר לו ללמוד ולהבין יישר כחו, ואם אי אפשר לו ללמוד ולהבין יקרא, שהכל יודעין שענינה קבלת מלכות שמים, וכן לענין תפלה אע"פ שאינו מבין מתפלל שהרי רחמים בעלמא נינהו. ומטעם זה שליח צבור מוציא ידי חובת[ו] שאינו בקי ואינו מבין.
מי שהיה מהלך על רגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא כשהוא מהלך. ויש פוסקין עד על לבבך כר' יוחנן דאמר על לבבך בעמידה. ואינו נכון, כי אחר שאינו צריך כוונה כי אם בפסוק ראשון בלבד כמו כן אינו צריך לעמוד אלא לפסוק ראשון שהכל טעם אחד. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל: ירושלמי, והכי איתא בתנחומא, רבי יהודה בשם שמואל אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא עומד ויקרא. וכשמגיע לואהבת הולך כדרכו. ירושלמי. ר' יהודה בר שמואל צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד, מה אם היה יושב עומד, לא, אם היה מהלך עומד: היה ישן, מצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון, מכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו, דאמר רב אמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא. ויש אומרים שחוזר לאחר שנתו וגומרה.
וצריך להאריך בדלת של אחד שיעור שימליכהו בלבו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם. ולא יחטוף בחית, כלומר שלא ימהר בקריאתה שיפסיד קריאת התיבה. וצריך שלא להאריך באלף של אחד. ואמר רב האיי ז"ל, רובא בדלת ומעוט בחית, ואית מרבוותא דאמרי חד תילתא בחית ותרי תלתי בדלת. אבל באלף של אחד אינו רשאי להאריך, פן יראה כאומר אי אחד, לפיכך צריך למהר בקריאת האלף.
קראה מתנמנם, והוא מי שאינו לא ער ולא נרדם בשינה יצא, ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון.
כל אדם קורין כדרכן בין עומדין בין מהלכין בין שוכבין בין רוכבין על גבי בהמה. ואינו צריך להמתין כלל כשהוא רוכב. פרקדן לא יקרא את שמע, והוא המוטל ופניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה. אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו, ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו או שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא כשהוא פרקדן.
<h2>דף טו.</h2>
הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא ירמוז באצבעותיו כדי שלא תהא ק"ש עראי. ואם עשה כן אע"פ שהוא מגונה יצא ידי חובתו. וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאזנו יצא. וצריך לדקדק באותיותיה ואם לא דקדק יצא: כיצד מדקדק, צריך שיתן ריוח בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה, כגון בכל לבבך, שקורא בכל, ושוהה מעט, וחוזר וקורא לבבך, וכן ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, וצריך להתיז זיי"ן של תזכרו וזיי"ן של וזכרתם את כל מצות י"י.
הקורא למפרע לא יצא, בד"א בסדר הפסוקים, אבל הקדים פרשה לפרשה, אע"פ שאינו רשאי יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה, וכבר כתבתי יותר בשער ראשון.
<h2>דף טז.</h2>
היה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה, וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא עראי. והשאר קורא כשהוא עוסק במלאכתו, ואפילו הוא עומד בראש האילן או בראש הכותל קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה. הכתף אע"פ שמשא על כתפו הרי זה קורא, אבל בשעה שפורק או טוען לא יקרא לפי שאין לבו מתכוון, ולענין תפלה אינו כן. ובשער השלישי מהלכות תפלה יתבאר בג"ה: היה עוסק בדברי תורה והגיע זמן ק"ש, פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה, היה עוסק בצרכי צבור לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות: היה עוסק באכילה או שהיה בבית המרחץ או שהיה בתספורת או שהיה מהפך בעורות או שהיה עוסק בדין כתב הרב ר' משה בר' מימון ז"ל גומר ואחר כך יקרא קריאת שמע. בד"א בשיש שהות ביום אבל אם היה ירא שמא יעבור זמן הקריאה הרי זה פוסק ע"כ דברי הרב ז"ל. ולא הודו לו כל סיעתו, שלא אמרו אינו פוסק אלא לתפלה שהיא מדרבנן, אבל בשל תורה כגון לולב ושופר פוסק, והוא הדין לק"ש שאע"פ שיש שהות ביום או בלילה לקרות מפסיק וקורא מפני שהיא של תורה, וכן כתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. מכל מקום נראה לומר שאינו פוסק אלא לפסוק ראשון שהוא מן התורה.
<h2>דף כא.</h2>
ספק קרא ק"ש ספק לא קרא, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, דקימא לן ק"ש דאורייתא. נסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה ואם לא בירך אינו חוזר ומברך, קרא וטעה יחזור למקום שטעה. נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואי זו לא השלים, חוזר לפרק ראשון שהוא ואהבת את יי': טעה באמצע הפרק ואינו יודע היכן פסק, חוזר לראש הפרק, היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא וכתבתם שבשמע או וכתבתם שבוהיה אם שמע, חוזר לוכתבתם שבשמע, ואם נסתפק לו אחר שאמר למען ירבו ימיכם אינו חוזר, שעל הרגל לשונו הוא הולך וקורא ולא טעה, חזקה שמכתיבה שניה ואילך הוא קורא. כתב ה"ר שלמה נ"ר שהוא הדין והוא הטעם לכל שאר הפרשיות, שאם מצא עצמו באמצע פרשה וידע המקום שפסק בו, חזקה שקרא כל מה שלמעלה הימנו, דסירכיה נקט ואתא, וכן נראה בירושלמי שאמר רבי אילא בשם רבי אחא נתפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון. עוד אמרו בירושלמי טעה ואינו יודע היכן טעה יחזור למקום הברור לו, קרא ומצא עצמו בלמען ירבו חזקה כיון.
<h2>דף כב:</h2>
מי שירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם היה מתירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא, יתכסה במים שהוא עומד בהם ויקרא, ולא יתכסה לא במים שריחן רע ולא במי משרה. ולא במים צלולין מפני שערותו נראית מהן, אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע וקורא במקומו.
<h2>דף כג.</h2>
קראה סירוגין, שקורא מעט ושוהה מעט וחוזר וקורא, יצא, אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה, והוא שיקרא על הסדר.
<h2>דף לג:</h2>
קרא פסוק וחזר וקראו פעם שני הרי זה מגונה, אבל [אין] משתקין אותו, קרא מלה אחת וכפלה כגון שקרא שמע שמע וכן שאר המלות משתקין אותו. וכן פרשו רבינו האיי והרמב"ם ז"ל, ואע"פ שרוב המפרשים ז"ל פרשו בהפך מזה לומר שהכופל מלה אחת מגונה והכופל פסוק אחד משתקין אותו.
